דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
משנת ארץ ישראל >>  ביקורות ומידע נוסף >>  ביקורת יוסקה אחיטוב
 

אופקים חדשים במשנת שביעית

יוסק'ה אחיטוב

אינני יכול שלא לפתוח את דבריי על הספר המיוחד המונח לפנינו, מסכת שביעית עם פירוש קולקטיבי של משפחת ספראי בלא לציין את העובדה שמשלושת החכמים בני משפחת ספראי, האב שמואל, האחות חנה וחברנו זאב, שייבדל לחיים טובים וארוכים, שנטלו על עצמם פרויקט אדיר ממדים של פירוש "ארץ-ישראלי" חדש ומקיף של ששת סדרי המשנה, נמצא עמנו היום רק חברנו זאב. כולנו מאחלים לו בריאות ואריכות ימים, ומצפים ומקוים שיעלה בידו להביא לגמר את הפרויקט הגדול והחשוב הזה, שככל הידוע לי רובו כבר הושלם.

רק לפני שנה וחצי חגגנו לחנה ז"ל יובל שישים, ונתכבדתי לשאת דברים במסיבת היובל הזאת. נושא דבריי אז היה "המשנה כאהובה", ותארתי את יחס האהבה של המשפחה היקרה הזאת כלפי המשנה, ואת המשנה עצמה כאהובה היודעת להחזיר אהבה לאוהביה.

אני מרשה לעצמי בפתח דבריי לחזור על כמה משפטים שאמרתי אז תוך התאמה לנסיבות של היום.

-----

 

עבודתם של הספראים במשנה, שפריה הראשון הוא הכרך המונח לפנינו, מאופיינת לא רק בחקרנות ובידע מקיף אלא גם  בהתמסרות מתוך אהבה ותשוקה.

והמשנה עצמה? האם היא מחזירה להם אהבה?

בזאת ניווכח כולנו לכשיושלם הפרויקט הספראי כולו, ואז נחזה כולנו במשנה האהובה במלוא הדרה ותפארתה, בלבושה הטקסטואלי המדוקדק ואפילו במטמוניה הנסתרים שיצאו לאור העולם לאחר דקדוק ופשפוש ומשמוש שהאוהבים דקדקו ופשפשו ומשמשו בכל חמוקיה הצפונים של המשנה ועטרוה בתכשיטים הראויים לה מבית אביה.

 

ב.

רב-ממדיותו של הפרוייקט הזה בא לידי ביטוי ראשית בהיקפו הפיזי. רק כדי לקבל מושג כלשהו מההיקף ומהעושר הרב הטמון בפרוייקט זה, די אם נתבונן בכרך שלפנינו שהוא מסכת שביעית וממנו נסיק גם על שאר הכרכים העתידים להופיע. עשרת פרקי משנת שביעית, המכילים כ 3500 מילים שיכולים להיכתב כולם בכ- 200 שורות, ובלא יותר מעשרה עמודים, התרחבו בפרוש שלפנינו לכדי כרך המחזיק  כ- 400 עמודים. לכל פרק מעשרת פרקי המשנה מוקדש פרק בספר. לספר כולו קדם מבוא ונוסף לו נספח מקיף על הפרשת תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, המחזיק קרוב לחמישים עמודים. מעתה שוב לא נתמה על היקפו הכולל של הפרויקט כולו, שהוא אמור לכלול  למעלה מארבעים ושלושה כרכים, שמהם כשלושים וחמישה כבר מוכנים ומצפים ליציאתם לאור עולם.

אבל בעיקר הוא רב- ממדי מבחינת הדיסציפלינות הלמדניות והמחקריות הרבות המשוקעות בו. זו עבודה ראשונית רב-תחומית. שכוללת בירור נוסחאות וביקורת הנוסח; שימוש בבלשנות עברית, ארמית, יוונית, לטינית, שתרומתה לפיענוח המונחים היא רבה ביותר; שימוש בידע עדכני בבוטניקה ובחקלאות, בארכיאולוגיה, בידיעת ארץ ישראל, ובהיסטוריה בצירוף מפות וצילומים ואיורים רבים מאירי עיניים, ובעיקר בקיאות למדנית מרשימה בספרות הפרשנית והלמדנית תוך עיון משווה בין המסורות בתוספתא, בירושלמי ובבבלי – כל אלה יחדיו פותחים לפנינו, הקוראים והלומדים, אופקים חדשים בהבנת המשנה ועולמם של חכמיה.

מבחינה מסוימת דומה מפעלם זה של הספראים למפעלו הגדול של שאול ליברמן בפרושו הארוך התוספתא כפשוטה, ואולי בהבדל זה שבמקרים רבים הספראים חושפים בפני הקורא את לבטיהם הפרשניים, ושוקלים את המעלות והחסרונות באופציות פרשניות אלטרנטיביות, ועושים בכך את הקורא לשותף פעיל יותר בלימוד המשנה. זהו להערכתי יתרון דידקטי חשוב שעשוי לרתק אליו את הקוראים והלומדים בהניחו להם לעיתים אופציות לקריאות אחרות ולפרשנות שונה של המשנה.

 אומר עתה כמה מילים על המתודולוגיה הפרשנית במשנת ארץ ישראל שלפנינו. בידוע שפרשנים ואנשי הלכה מסורתיים נוטים לפרשנות הרמוניסטית, דהיינו להציג את כל המקורות כעולים בקנה אחד עם עמדה הלכתית אחת מוניסטית. לצמצם פערים, סתירות  ומחלוקות בין המשנה והתוספתא, ובין הבבלי והירושלמי. כך עשו למשל פרשני התלמוד הירושלמי, כמו פני משה וקרבן העדה לירושלמי. מגמה זו מעוגנת בתפישת העולם הדתית האורתודוכסית שמרגישה שלא בנוח לנוכח גילוי סתירות, שיבושים, והשפעות חיצוניות שיש להם אולי פוטנציאל של ערעור סמכות ותקפות, ולנוכח הצגה של פערים אפשריים בין ההלכה הכתובה ובין הנוהגים במציאות למעשה בפועל.

הספראים חפים מכל אלה. עניינם בפרשנות המשנה כדרכם של חוקרים הוא דווקא לעמוד על הפערים בין ההלכה ובין המציאות למעשה, הניתנת להתגלות בטקסט המשנאי. כידוע  לא ניתן ללמוד היסטוריה מן ההלכה הכתובה, שמא היא עצמה מסתירה הנהגות שונות, ומנסה לטשטש את הפערים בינה לבין המציאות בפועל. יתרה מזו, פרשנים מסורתיים מתעלמים עקרונית מכל מה שנראה כהתפתחויות בהלכה, ואילו הספראים דווקא בזאת הם מעוניינים. הם השכילו להבחין ולזהות קטעי חיים ומציאות ריאלית , חברתית, חקלאית וכיו"ב, מבין האמירות הנורמטיביות ההלכתיות ומבעדן. המשנה כיצירה רב דורית ודינאמית משקפת בהכרח לא רק את הרצוי אלא גם את המצוי במציאות הארץ ישראלית. ואני מבקש להדגים בקצרה נקודה זו.

 

כיצד נהגה מצוות השמיטה בפועל בתקופת המשנה, הן בפני הבית והן לאחר החורבן? כפי שמראים הספראים, אכן בדרך כלל שמרו אבותינו בהקפדה ובמסירות נפש מרשימה על מצוות השמיטה, ונשאו במחיר הכבד של העול הכלכלי ולעיתים אפילו הרעב שסבלו בגינו. יש יותר מעדות אחת שהשלטון היווני ולאחריו גם השלטון הרומי הכירו בכך ופטרו את היהודים מתשלום ממיסים בשנה זו. הקפדה זו דומה להקפדה על שמירת השבת. ובנקודה זו מציינים הספראים, שככל הנראה נהגו לפחות בימי המלכים החשמונאים הראשונים אף שלא להלחם בשנת השבתון, כפי שמספר יוספוס ש"הם שומרים מנהג זה בכל שנה שביעית כפי שהם נוהגים ביום השביעי". ועדותו זו מתאשרת גם ממגילת מלחמת בני אור בבני חושך, למרות המחיר הכבד שלעיתים היא גבתה. כידוע להימנעות ממלחמה בשבת נשמר גם הד בספרות ההלכתית ובתלמוד הבבלי.

הדמיון בין שנת השביעית לשבת בא לידי ביטוי גם בכל פרשת ההחמרות הנוגעות לתוספת שביעית, הדומה מבחינה מסוימת לתוספת שבת.  בנקודה זו מצביעים הספראים על פי דרכם על מניע מיוחד הקשור דווקא בהלכות הללו של תוספת שביעית, שנועד למנוע כל אפשרות לנצל את ההבדל שבין השנה העברית לבין השנה החקלאית המתחילה לעתים מאוחר יותר או מסתיימת מוקדם יותר. הם גם מצביעים על התפתחויות דינאמיות שונות לחומרא או לקולא הנובעות מן המציאות המשתנה בשטח הן בזיקה ליחסי השלטונות הרומיים אל היהודים והן בעקבות מציאות כלכלית וחקלאית משתנה. בנקודה זו הם מצביעים למשל על ההלכה של תוספת שביעית של שלושים יום, שהיא בבלית ואין לה מקור ארץ ישראלי. לדעתם זו החמרה "של מי שאינו אמור לשאת בנטל הממשי של שמירת שביעית".

 

הארה חשובה נוספת נוגעת לתובנות הקשורות להתפתחות ההלכה. בשורה של הלכות משנאיות שונות, מראים הספראים שניסוח של הכללים ההלכתיים הגורפים נוצרו בשלב מאוחר יותר,  במעין תהליך אינדוקטיבי ולא דדוקטיבי. לאמור, ההלכות לפרטיהן לא נגזרו בשלבים הראשוניים מן הכללים, אלא נהפוך הוא. הכללים נוסחו לאורן. גם כאשר המשנה פותחת בהצהרה: "כלל גדול"[1][1]. כך לדוגמה באשר לכלל הגדול שעל פיו נוהגים פוסקי ימינו להכריע בשאלות מעשיות שונות הנוגעות לטיפול בשדות בשנת השמיטה והוא הכלל המבחין בין "אוקומי אילנא" לבין אברויי אילנא", דהיינו בין פעולות שנועדו רק לקיים את האילן ובין פעולות בשדה שנועדו לשפר אותו. לא כל ההלכות הפרטניות שבמשנה הנוגעות לעיבודים השונים בשדה, המותרות והאסורות אכן עומדות במבחן הכללים הללו. יש בכך אולי יותר מרמז לאופציה לפוסקי ימינו שאין חובה להיצמד בהכרח בקפדנות לכללים אלה בכל מקרה ומקרה.

 

דוגמה נוספת מרתקת של פער בין העיקרון ובין מימושו בפועל הלכה למעשה נוגעת אפילו בעיקרון המרכזי של השביעית, והוא עקרון ההפקרה של השדות והפקעת בעלותו של בעל השדה והכרם. מעבר לאיסורים לעבד את השדות, ניצבת כמובן שאלת השימוש בפירות שביעית ובספיחיה. לא אוכל לפרוש כאן את כל הנושא מצדדיו השונים, ואסתפק רק בקוים כלליים.

כיצד מומשה בפועל ההכרזה הזאת על ההפקרה?. משיקולים מובנים דאגו שההפקרה של השדות לא תגרום להשחתה לא של השדות ולא של הפירות. אבל מלבד לחובה המעוגנת במקרא לנצל את הפירות עצמם כלשון הכתוב דווקא "לאכלה" -  ולא למסחר ולא לאגירה וכיו"ב -  עמדה שאלת הבעלות על הפירות. האם ראוי לארגן את חלוקת הפירות או להניח אותם לכל מי שטורח ומגיע לשדות ולכרמים? ואם לארגן חלוקה, האם הארגון מופקע לחלוטין מידי הבעלים ונמסר לממסד הקהילתי, - הוא "בית הדין" בלשון המשנה- או שמא נשמר שיקול הדעת לחלוקת הפירות לבעלים עצמם? שאלה חשובה נוספת היא ההתייחסות לעניים, האם הדאגה לעניים מסורה כולה בידי הממסד או שמא היא חובה המוטל אישית על הבעלים.

כאמור וכצפוי, המציאות בשטח בפועל הייתה מורכבת וזה אתגר לא פשוט לדלות מן המקורות השונים והסותרים תמונה קוהרנטית ומלאה, שתשכיל להציב אותם על ציר דינאמי של הזמן, ושל התנאים הכלכליים והפוליטיים. כאמור, הספראים מנסים להתמודד עם מכלול שאלות אלה, ובהכרח מתבקשת מכל אלה המסקנה שהלשון החלוטה של ההלכה איננה יכולה לשקף את המציאות הזאת.

כדי לשבר את אזנכם אציג בפניכם בקצרה שלוש דוגמאות, מבלי להיכנס לפרטיהן.

בפרק ד, משנה ב, מדובר על האופציה לאכול את פירות שביעית "בטובה". דהיינו, שבעל השדה המנוע מלאכול את פירותיו שלו שהופקרו, מסכם עם שכנו שהוא יאכל מפירות שדהו בתמורה לכך ששכנו יאכל מפירותיו שלו. ברור שארגון כזה של השימוש בפירות הוא ארגון פרטי ולא ממסדי, ועדיין נשמרה לבעלים מידה של בעלות פרטית.

2. לעומת זאת, אנו קוראים בתוספתא שביעית פרק ח, הלכה א-ב, את התיאור הבא:

(א) בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר:

 (ב) הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ועודרים אותן ועושים אותן דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלין ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זיתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותו בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו:

מתיאור יפה ואידילי זה המוכר כ"אוצר בית דין", עולה תמונה שונה לחלוטין,[2][2]שעל פיה אין לבעלים כלל מעמד בארגון חלוקת הפירות. מבחינה מסוימת בכך ניטלת מהבעלים גם הזכות לממש נתינה אישית לנזקקים הרעבים. תהליך דומה של מתח המוכר גם בימינו בין דאגתם של שרותי הרווחה הממסדיים לבין ארגוני חסד וולונטאריים אישיים. ואולי כאן המקום להעיר שמתח דומה עולה גם מהסוגיה בבבלי בבא בתרא הדנה בצדקה, בשאלת היחס כלפי המחזרים על הפתחים שעליהם נאמר בתוספתא פאה ש"אין נזקקים להם לכל דבר", משום שעליהם לפנות אל התמחוי ואל הגבאים המופקדים עליו הממומנים ממיסוי מסודר ומאורגן. לעומת זאת ובניגוד לכך יודעת הסוגיה בבבלי לספר לנו שאליהו הנביא חדל להיראות אל מי שמסתגר מאחורי בית שער ואינו שומע את הידפקותם של העניים על דלתו,[3][3]ומסתפק בתשלום המיסים העירוני.

3. ומה קורה עם הפירות כשהגיע זמן הביעור?

המשנה (ט, ה) יודעת לספר לנו כי -

(ח) מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:

ולעומת זאת, התוספתא (ח, ד) מציעה הסדר אחר, שיש בו מידה מסויימת של פיקציה הלכתית. וכך הלשון שם:

(ד) מי שיש לו פירות שביעית הגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על [פתח] ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו:

הממד הפיקטיבי נעוץ בכך שגם הבעלים של השדה עצמו נחשב לעני. לדעת הספראים (עמ' 313) התוספתא מציעה כאן הסדר אחר לביעור שאולי הונהג לאחר שאוצר בית הדין בטל או ננטש לאחר דור יבנה. צוק העיתים חייב שינויים וויתורים גדולים.

 

 

לצערי לא אוכל להרחיב כאן יותר ואסיים רק בהערה כללית מצערת על דרכי גלגולה של מצוות שביעית בימינו. המגמות המוסריות והחברתיות העומדות בתשתית מצוות השמיטה על כל סעיפיה ופירותיה ופירי פרותיה התנדפו והלכו להם. נתרוקנה מצווה זו ממטעניה העשירים וניטלה ממנה נשמתה ורוחה. היא הפכה בימינו לתגית של הכשר על מדפי הסופרמרקטים, ולכלי של שליטה חברתית וכלכלית כוחנית, וכל זאת במחיר העמקת פערים והיבדלויות חברתיות ואפילו פנים-משפחתיות, תוך התעלמות לא רק מהמסרים החברתיים שהם כל כך חיוניים בימינו, שבהם אנו נאנקים תחת כפותיה האכזריות של הכלכלה הקפיטליסטית הגלובלית, אלא גם מהצרכים הממשיים של עובדי האדמה בארצנו.

התמונה הדינאמית המצטיירת לכל מי שלומד את משנת שביעית של הספראים מצביעה על הפוטנציאל של גמישות ושל התאמה עם הצרכים המשתנים של החברה ושל הכלכלה שאיפיינה את ח,"כמינו בעבר. ועתה, בימינו אין מי שנכון ומסוגל להעמיס על מצוות השביעית הוראות והנחיות הלכתיות חדשות המונָעות מרוחן המקורי של הלכות שביעית. יחידים שמתריעים על כך ומנסים לגבש הצעות מעשיות של ממש – קולם לא נשמע ברבים, ועל הממסד הרבני הקיים כידוע אין לתלות שום תקוות. אזכיר כאן רק את הניסיון החדשני של הקיבוץ הדתי בשכבר הימים לארגן "אוצר בית דין" פנימי שנועד לחלק את רווחי החקלאות של הקיבוצים הדתיים בשנת השמיטה לעניים. דומני שזה היה הניסיון אולי האחרון והיחיד לשמר משהו מרוחה המקורי של השמיטה.

 

בדרך הטבע נגעתי כאן רק בקצה המזלג בעושר הרב השמור לכל מי שיפתח את הכרך שלפנינו ממשנת ארץ ישראל של הספראים. הכרת טובה ותודה רבה ועמוקה מגיעה כמובן לא רק לספראים אלא גם למכללת ליפשיץ ולהוצאת הקיבוץ המאוחד ולכל העוסקים במלאכה חשובה וגדולה זו שבמשותף תרמו תרומה שקשה להפריז בערכה, להפצתה של ספרות יקרה זו ולעשותה נגישה בחוגים הרחבים של העם הרבה מעבר ומחוץ לגבולות הסגורים והאטומים של בתי המדרש שבה הייתה גנוזה עד כה.



 

 

 


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר|
אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2017 (c)