כך התחלנו

ציוני דרך- כך התחלנו

בלהה שרפמן- 1925 אורי שרפמן -1921

כך התחלנו

בתחילת שנת 1946 השתחררתי מהצבא הבריטי. בלהה עבדה שנה שניה כגננת ביבנאל. בנשף לכל המושבה שאמא ערכה עבורי לרגל השתחרורי מהצבא הכרתי את הגגנת בלהה, שהיתה חברה של אחותי חיה, ונשבתי בקסמיה (היתה נחמדה מאוד). במשך כשנה היינו חברים. אני עבדתי במשק והיא סימה את שתי שנות השרות שהיתה צריכה לתת לאחר גמר הסמינר. אמא חזרה לתל-אביב ופתחה שם גן פרטי ביחד עם חברה, ואני המשכתי לעבוד במשק עם אבא. ישראל גר בבית ועבד כשכיר יום וגם עזר במשק. מנחם התחתן ועזב את הבית. וחיה למדה עזרה סוציאלית וכולנו היינו תחת חסותם של אמא שרה ואבא יצחק שרפמן. בבית מאבן בזלת, שני חדרים ומרפסת מעץ, שהיו בתוכו מטבח על כיריים מקלחת קטנה, שולחן אוכל עם ספסלם. בית השימוש היה בחצר בשיטה של הימים ההם, וטבון קרוב לבית. בתחילת שנת 1947 התחתנו, בלהה ואני, על גג ביתה ובשתי הדירות העליונות חתונה רבת משתתפים. לבלהה היה גן פרטי בתל-אביב ואבא הסתדר במשק. החלטנו שאני אעבור לתל-אביב ונקים שם את ביתנו. כחייל משוחרר מהצבא הבריטי קבלנו דירה בחולון (שרק התחילה להבנות) ועברנו לגור בה. שם נולד גם בננו הבכור נחום (נוני) בבית חולים ברחובות. סידרו לי עבודה בחברת החשמל כגנן והחיים התנהלו על מי מנוחות. נוני גדל ושימח את לבנו ואמא שלי היתה באה לבקר אצלנו ולימדה את אמא לבשל.

בתקופה שהייתי בצבא הבריטי חיה למדה בבית הספר ע"ש חנה מייגל בנהלל והמשיכה אחר-כך בחיפה ללמוד עבודה סוציאלית וגמרה. היהודים דרשו עליה חופשית והיו הפגנות. קמו מחתרות פעילות: ההגנה, אצ"ל, לח"י. הערבים פתחו במרד נגד הבריטים ונגד הישוב היהודי שהשיב במלחמה רבתי גם נגד הבריטים ונגד הערבים. כשהרוגים רבים נפלו משני הצדדים הצבא הבריטי התכנס במחנותיו ועוצר הוטל על הארץ עם נסיון להשתלט על המצב. העליה הבלתי לגלית המשיכה להגיע. היהודים דרשו עליה חופשית ומדינה. הבריטים החליטו להעביר את המנדט לאו"ם ושם יוחלט מה לעשות בפלסטין. בכ"ט בנובמבר 1947 הוחלט באו"ם שפלסטין תתחלק לשתי מדינות: אחת מדינה יהודית ששטחה כשליש מהארץ והשניה מדינה ערבית על שני שלישים מהשטח של הארץ. הישוב היהודי קיבל את ההחלטה ובכל הישובים פרצה שמחה אמתית. רקדנו בכיכרות עד אור הבוקר כשנוני כל הזמן רוכב על כתפי. באותו הלילה נרצחו יהודים רבים. שבע מדינות ערביות פלשו לארץ ע"מ לחסל את הישוב עם צבאות מאורגנים על כל ציודם. הישוב היהודי שמנה כ-600 אלף איש יצא להדוף את הפלישה הערבית ואת הפורעים הערבים בתוך הכפרים וכך התחילה מלחמת השחרור.

מפקדי הצבאות הערבים ביקשו מהתושבים בכפרים לעזוב את בתיהם על מנת שיוכלו להכנס להשמיד את הישוב היהודי ואחר כך יוחזרו ויקבלו את הרכוש היהודי. חברי ההגנה, האצ"ל והלח"י התארגנו כצבא והשבנו מלחמה. כבשנו כפרים ערבים והתחילה הבריחה מהכפרים והערים הערביות וכך נוצרה בעית הפליטים. יש לציין שכפרים ערבים רבים נשארו, הרימו דגל לבן, הפסיקו להלחם והיום הם ערים גדולות בארץ.

בסוף 1947אמא חלתה בסרטן ונפטרה. נוני נולד חודשים אחר כך והיא לא זכתה לראות נכד ראשון. חיה חזרה הביתה וניהלה את משק הבית עם אבא וישראל. אני כחבר הגנה פעיל הייתי מחוץ לבית. בלהה נשארה עם נוני לבד גם בלילות. התקפות הכנופיות הערביות הלכו וגברו והיריות הגיעו לחלונות הבית. החיים היו בלתי נסבלים ולאחר בירור רציני ביני לבין אמא החלטנו לחזור למשפחה שלנו במושבה בית-גן. ואמרנו מה שיהיה עם כולם יהיה גם איתנו.

סגרנו את הבית בחולון, לקחנו את מה שצריך, עלינו על אוטובוס ממוגן של אגד ונסענו הביתה. עברנו בכפרים ערבים (כך עבר הכביש) כשבדרך מחסומים רבים של הצבא הבריטי שעורכים ביקורות. באוטבוס היו חברה צעירים שעשו שמיח, נוני הקטן היה אטרקציה ולא היה משעמם.

הנסיעה נמשכה כ-8 שעות. הגענו לטבריה ומשם הביתה למושבה בית-גן. התקבלנו בשמחה רבה. קבלנו את החדר הקטן בבית ושם הסתדרנו. אני עבדתי עם אבא בחקלאות. הוקמו מעברות לעולים. המצב הכלכלי היה קשה. חיה יצאה לעבוד במעברת ראש-פינה כעובדת סוציאלית ובלהה נהלה את הבית על כל הכרוך בכך. כשחיה מגיעה הביתה כל יום שישי. כך התנהלו החיים כ-5 שנים. בהרמוניה בידידות ובחברות טובה כל השנים כדוגמא למושבה כולה. אני עבדתי בעבודות מזדמנות. כנהג שמוביל את החלב במחלבה בדגניה, כאשר כאיש צוות קבלתי כל פעם גוש חמאה בתוך כיכר לחם ריק כתוספת מזון לבית.

הובלת החלב למחלבה בדגניה נעשתה בבוקר ואחר-כך המשכתי בחקלאות. זרענו מלפפונים כ-10 דונם. כרוב, כרובית, הרבה בצל, מלונים ואבטיחים. אמא היתה בהריון מתקדם עם שוריק וכל הזמן עבדה על ידי וביחד עם אבא וראינו ברכה בעמלנו. השווק היה דרך תנובה בלבד, דרך תוצרת ואשראי. כשהגיע חשבון לאחר חצי שנה עם הורדות על הובלה, ארגזים, אחוזים, מים ועוד, לא נשאר כמעט כסף. מה שאחז את המשפחה היה הפלחה ובינתיים המשפחה גדלה. שוריק נולדה ולא היה מספיק מקום בבית. לכן שכרנו חדר למגורים בבית האחרון ברחוב אצל יעקוב אלישה. החיים התנהלו בבית יחד עם חיה, ישראל ואבא ובלילה היינו הולכים לישון בחדר ששכרנו.