דפי הנצחה

לאה נולדה באמסטרדם שבהולנד להוריה חוה וצבי איטלינדר. בעקבות פטירתו של האב התגוררו הורי האם יחד עם המשפחה. סבה היה רב ורופא. לאה הצטרפה לתנועת הנוער "זיכרון יעקב". היא למדה בסמינר והחלה לעבוד בהוראה. על אף שמשפחתה לא הייתה ציונית, היא הצטרפה להכשרה, ועבדה בעבודות חקלאיות שונות כהכנה לעליה לארץ. ב-1938 עלתה ארצה, והגיעה "לקבוצת אברהם". שם הכירה את אהרֹן-טוביה יבניאלי (לובוצקי) הי"ד, ולאחר מספר חודשים הם התחתנו. ב-1943 עלו חברי "קבוצת אברהם" לכפר-עציון. אהרן עבד כמרכז משק וכמנהל המחצבה. לאה עבדה במכבסת הקיבוץ. בערבים הקפידו שניהם ללמוד יחד פרק ביהדות. נולדו להם 3 בנות: גאולה, נילי ודורית. אך אהרן לא זכה לראות את דורית, שנולדה במלחמת תש"ח. הוא נהרג בקרב האחרון בכפר-עציון.
לאה נותרה בודדה בארץ; רוב בני משפחתה ומשפחת בעלה נספו בשואה. יחד עם שאר אלמנות כפר-עציון, התיישבה ב"גבעת-עליה". היא נאבקה בגבורה בקשיים שהחיים הציבו בפניה. אחד מהם היה בעת שדורית חלתה במחלה קשה, אז טפלה בה במסירות והצילה אותה, בניגוד לתחזיתו הקודרת של הרופא. היא עבדה כמורה לעברית בבית-ספר בבת-ים. שם לימדה עולים חדשים, בכיתות שהיו מאוכלסות בצפיפות בתלמידים בגילאים שונים. לאה השקיעה בחינוכם את מלוא כוחה וכישרונה, והצליחה ללמדם קרוא וכתוב.
ב-1952 עברה עם בנותיה לקבוצת יבנה, שם עבדה כמחנכת וכמורה. המקצוע העיקרי בו השתלמה ואותו לימדה היה טבע. רבים מתלמידיה זוכרים כיצד ייבשו פרחי-בר, וגידלו זרעי שעועית על צמר-גפן. הייתה מסורה מאד לתלמידיה. נתנה למתקשים בהם שעורים פרטיים בביתה, וכך קידמה אותם. לאחר פרישה מההוראה, פתחה מרכזיה פדגוגית עבור מורי בית הספר.
לאה שמרה על קשר אמיץ עם בנותיה וביקרה אותן לעיתים תכופות. היא אהבה לטייל בארץ וברחבי הקבוצה, אהבה לשיר, גם בזקנותה שרה, והרבתה לקרוא ספרים. בשנותיה האחרונות התגוררה בבית הסיעודי וזכתה לטיפול מסור של צוות המטפלות, וכן זכתה לביקורי בנותיה, נכדיה וניניה, שהקיפו אותה באהבה ובהערכה עד יום פטירתה.